הנהגת שנסעה ברכב ניסאן כסוף מצומת יד-מרדכי לא שכחה לקחת את פיצי, או מיצי או קיצי איתה לדרך. כשהחתולה הלבנה החלה לטייל על כתפיה וראשה, היא עשתה כל מה שנהג סביר היה עושה, כלומר המשיכה לנסוע לכיוון אשקלון. באותה שעה ממש עשה את דרכו נהג שהסיע ילדים מכפר-סבא לכיוון תל-מונד. איש מהנוסעים ברכב לא היה חגור, והנהג, כדי להנעים את זמנו וזמנם של הילדים שהסיע, ביצע ריקוד קטן תוך שהוא מסיר את ידיו מההגה. באותו בוקר גם היטיבה נהגת תל-אביבית את הליפסטיק שלה למראה זוהר בדרך למשרד, ונהג אחר קישט את הסביבה בבדלי סיגריות שהשליך מרכבו תוך שהוא נוהג במהירות מופרזת. ועכשיו, ילדים, נשאלת השאלה: היכן ייפגשו כל הנהגים הללו? שתי תשובות אפשריות: או בתאונה קטלנית, או במוקד הדיווחים.
במשרד קטנטן בקיבוץ גבעת-חיים איחוד יושבים אורן גבאי ודורון רגב ועוקבים אחרי הנעשה בכבישי הארץ. השניים, בעלי חברת 'תנועה נט', אחראים ללמעלה מעשרת אלפים סטיקרים המודבקים סמוך לאגזוזים של כלי רכב שונים, ואינם נושאים הצהרה פוליטית אלא מסר אחר לגמרי. כל נהג מכיר את המדבקות הללו: "אם רכב זה ביצע עבירת תנועה חייג ל...", או בנוסח דיפלומטי יותר: "בחברת x מקפידים על נהיגה בטוחה. אם בכל זאת רכב זה עבר עבירת תנועה חייג ל...".
מאז נכנס לתוקפו לפני כשנתיים "נוהל מס' 6", הידוע בכינוי "נוהל מדבקות איך אני נוהג", התמלאו כבישי ארצנו בעשרות אלפי מדבקות מסוג זה. על פי הנוהל, חברות בעלות צי רכב של מעל 40 רכבים פרטיים או 20 כלי רכב כבדים, מחויבות להצמיד אליהם מדבקות ובהן מספר טלפון של מוקד שאליו יוכלו עוברים ושבים להתקשר ולדווח על נהג שנוסע בצורה מסוכנת. עשרות דיווחים שונים ומשונים זורמים מידי יום לכעשרים מוקדים העוסקים בתחום. אורן גבאי ודורון רגב מ'תנועה נט', מי שהביאו את רעיון המדבקות לארץ ופיתחו אותו עוד בשנת 2002, לפני שהנוהל נכנס לתוקפו, מאמינים שהמלחמה בתאונות הדרכים מתחילה במדבקות הקטנות הללו. אלא שבמשרד התחבורה לא דואגים לאכוף את התקנה ומעדיפים להשקיע בשיטות אחרות, יקרות הרבה יותר, כדי לנסות ולמגר את הקטל בכבישים. חבל שלמשרדי הממשלה לא מוצמד מספר שבו אפשר לחוות דעה על התנהלותם.
מאחורי מזגן ומשקפי שמש
דורון רגב (47), יליד קיבוץ שמיר, ירד לארצות הברית בתחילת שנות השמונים, מיד לאחר תום שירותו בצה"ל. במשך 17 שנה הוא חי את החלום האמריקני - למד קולנוע, עסק בתחום, שלח ידו גם בשיווק ובמסחר בבורסה, וראה חיל בעסקיו. במהלך השנים הוא הכיר את אשתו הישראלית ונולדו להם תאומים. כשאחד מילדיו אובחן בגיל צעיר כסובל מקשיי תקשורת, החליטה המשפחה לחזור ארצה כדי שהילד יקבל טיפולים בשפה העברית. "תוך כמה שבועות ארזנו את כל מה שהיה לנו וחזרנו לארץ. עברנו לגור במושב אליכין, והבן נכנס למסגרת טיפולית מתאימה", מספר רגב.
כשהבן החל לסבול גם מקשיי שינה, מצא את עצמו רגב נוהג ברחבי הארץ במשך שעות כדי להרגיעו ולנסות להרדים אותו. "פתאום פגשתי בתרבות הנהיגה בארץ, או יותר נכון בחוסר התרבות. דווקא התלהבתי מהכבישים, שהשתפרו מאוד מאז שעזבתי את ישראל, אבל הזדעזעתי מאיך שאנשים נוהגים. אפילו במושב הקטן שבו אני מתגורר ראיתי נהגים עוברים רחובות שלמים ברוורס, נוסעים במהירות, חונים על מדרכות ובאדום-לבן. אז החלטתי שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב".
רגב גם מצא מה הוא יכול לעשות: לייבא לארץ רעיון שאליו נחשף עוד בארה"ב - דיווחי-משוב המגיעים מהנהגים שעל הכביש. הוא חיפש שותף ליישום הרעיון ומצא אותו במושב שלו, בבית הסמוך. "הרבה זמן סבלתי משכנים לא נחמדים", מספר השותף אורן גבאי, "עד שיום אחד עברה משפחת רגב לבית הצמוד אלינו במושב, וישר התחברנו".
גבאי, מהנדס גיאודזיה (מדידות גיאוגרפיות) בהכשרתו, עסק במשך שנים בפיתוח תוכנות מיפוי. כששמע מרגב את הרעיון שלו, הוא התלהב והתמסר לעניין. "הרעיון הוא לתת משוב לנהג", מסביר גבאי. "קודם כל אנחנו רוצים להסיר את האנונימיות המגינה על הנהג ולגלגל אליו את עניין האחריות האישית. אנשים נוהגים כשהם סגורים עם המזגן ומוסתרים מאחורי משקפי שמש, ומרשים לעצמם לעשות מה שהם רוצים, כי אף אחד לא מכיר אותם. ברגע שיש על הרכב שלהם מדבקה, הם כבר לא אנונימים. התוכנה שפיתחנו מאפשרת לראות מהם דפוסי ההתנהגות החוזרים על עצמם אצל נהג מסוים, וכך לנסות לתקן ולשפר. ולא רק איכות הנהיגה: ישנם גם הרבה דיווחים על מצב הרכב - גלגל מפונצ'ר, מנוע 'מעשן' וכדומה - שכשהם מגיעים, אפשר להתקשר מיידית לנהג ולהתריע".
וכך זה עובד: הנהג או הולך הרגל שמתקשר למספר הטלפון שעל המדבקה מגיע למוקד שיחות, שבמקרה של 'תנועה נט' נמצא בתל-אביב. המשוב שלו מוקלד באופן מיידי עם כל הפרטים שמסר, ובהם מספר הרכב וצבעו, פרטי המדווח, תיאור העבירה והמקום שבו התבצעה. הדיווח עובר ישירות לאחראי צי הרכב בחברה, באמצעות הדואר האלקטרוני או ב-SMS, והוא מזמן אליו את הנהג לבירור.
פנטזיות מאמריקה
כדי לגייס לקוחות למיזם שלהם החליטו רגב וגבאי לפנות בשלב הראשון לקיבוצים; "המשפט הפופולרי אומר 'מה שעשיתי ברכב של הקיבוץ, לא עשיתי אפילו ברכב של צה"ל'", מסביר רגב בחיוך. את הדברים הללו הוא אומר כבן קיבוץ לשעבר, שראה יותר מדי חברים שעושים ברכב הקולקטיב כרצונם. "אנשים באמת מרשים לעצמם להשתולל עם רכבי קיבוץ, ולכן החלטנו שזה יכול להיות קהל מתאים. עם זאת, ההרגשה שלי היתה שזה לא ילך, כי מה כבר אפשר לעשות לחבר קיבוץ? אבל תוך זמן קצר גילינו שבשני הקיבוצים הראשונים שהצטרפו אלינו - דליה ויד-מרדכי - חלה ירידה תלולה הן במעורבות בתאונות והן בדו"חות מהמשטרה. ביד-מרדכי למשל היתה ירידה של 47 אחוזים במעורבות בתאונות, ושל 30 אחוזים בקנסות שהחברים שילמו בגלל דו"חות תנועה מהמשטרה. כל זאת למרות שאף אדם לא נענש בגלל תלונה, ועל אף אחד לא איימו שיורידו אותו מההגה".
אחר כך ניסו השניים להגיע לשוק הפרטי. הרעיון הראשוני היה שתמורת 60 שקלים לשנה יוכל כל נהג פרטי להצמיד לעצמו מדבקה לרכב, ולקבל משוב על נהיגתו. הניסיון הזה נכשל מהר מאוד. "הורים לנהגים צעירים אמרו לנו: לא נעים לנו מהילדים, שיחשבו שאנחנו לא סומכים עליהם בנהיגה ומציבים עליהם שמירה. את מבינה; לא נעים להם מהילדים, ואחר כך מתלוננים על ריבוי התאונות אצל צעירים".
קצת נאיבי לחשוב שנהגים יסכימו להצמיד לעצמם שטינקר פרטי על הפגוש, לא?
גבאי: "גם אם הפידבק הוא רק בין הנהג לעצמו, הוא יכול להפיק מכך תועלת. ללמוד על דפוסי נהיגה בעייתיים שלו ולשפר את הנהיגה".
רגב, שבעצמו כמובן נוסע עם מדבקה, קיבל עד כה שלושה דיווחי תנועה - שתי תלונות ומחמאה אחת. "הפידבקים שקיבלתי היו מעולים ומפורטים, וידעתי בדיוק מדוע דיווחו עלי", הוא אומר. אשתו קיבלה דיווח על מריחת ליפסטיק תוך כדי נסיעה, ומאז היא מקפידה להתאפר בבית. גבאי לא קיבל אף דיווח.
המשובים המתקבלים במוקד מגוונים מאוד: "אוטובוס נסע ללא איתות וכמעט גרם לתאונה", "רכב חונה ברחוב שינקין ומפריע לתנועה, הנהג עצר לאכול", "טנדר פנה ללא איתות, חתך שלושה נתיבים מצד ימין לצד שמאל", "הנהג נסע בתוך העיר במהירות מופרזת של לפחות 90 קמ"ש". אחת לכמה ימים מגיע גם דיווח כמו "נהג הרכב מכבד את כללי התנועה", אבל אלה מעטים.
רגב וגבאי לא הסתפקו בהפצת היוזמה באופן פרטי, וביקשו לרתום אליה גם את המחוקקים. כשהרעיון עוד היה בחיתוליו הציג אותו דורון רגב במכתב לחברי הכנסת, והציע לאמץ אותו בחקיקה מחייבת כאמצעי למלחמה בתאונות הדרכים. הוא פנה גם לבכירי משרד התחבורה, שהסבירו לו שהרעיון לא יתפוס בארץ. "אתה בחור נחמד, באת מאמריקה עם פנטזיות, אבל תירגע. זה לא ילך בארץ. את מי מעניינות תאונות הדרכים?" אמרו לו שם.
הח"כ היחיד שאימץ את הרעיון היה עמרם מצנע. "הוא שאל אותי אם אני אתעשר במקרה שהרעיון יהפוך למשהו מחייב", מספר רגב. "אמרתי שאני צופה שתהיה תחרות וזה יוריד את המחירים. אגב, זה אכן מה שקרה: התחלנו במחיר מנוי של 10 שקלים לרכב לחודש, ועם התחרות ירדנו ל-3 שקלים לרכב בצי גדול ו-3.5 שקלים בצי קטן (עד היום בעלי החברה טוענים שאינם מרוויחים מהפעלת המוקד ולכן הם עוסקים בתחומים נוספים, כמו פיתוח תוכנות מיפוי - ר"ר). מצנע החליט לתרגם את הרעיון להצעת חוק שלפיה כל ארגון שמחזיק 40 כלי רכב קטנים, או רכב כבד ומלגזות המחייבים העסקת קצין בטיחות ותעבורה, יחויב להצטרף למוקד כזה, שבו יקבל דיווח על נהגיו. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, והועברה לוועדת הכלכלה להמשך החקיקה. בדיון בוועדה לא היו מתנגדים, מלבד נציג משרד התחבורה שטען שאין צורך לחוקק חוק, והמשרד מתחייב ליישם את הנושא באמצעות תקנה. לאחר חצי שנה יצא המשרד עם 'נוהל 6', שלמעשה פחות מחייב מאשר תקנה".
גם הנוהל שנקבע אינו מבוצע כראוי. חברות רבות אינן רוצות להשקיע כספים בשירות כמו זה של רגב וגבאי, ובמדבקות שהן מצמידות לכלי הרכב מופיע מספר הטלפון של החברה עצמה. המתקשרים לדווח על נהג שנוסע באופן מסוכן מגיעים למזכירה או לעובד אחר בחברה, שבמקרה הטוב רושם את פרטי המקרה, ובמקרה הרע פוטר אותם ב"תודה" וממשיך לעיסוקיו.
הנהגים אף הם לא תמיד נלהבים למראה השוטר הפרטי שנדבק להם לפגוש. רבים שחוששים מהמידע שיימסר לקצין הבטיחות של החברה, מסירים את המדבקה וחוזרים לאנונימיות השלווה. "בנקודה הזו חייב להיכנס לתמונה קצין הבטיחות, כשתפקידו הוא לאכוף את הנוהל, הווה אומר לוודא שהמדבקה אכן במקומה", אומר גבאי. "במידה שאכן מעסיקים בחברה קצין רכב, לא אמורה להיות בעיה כזאת. הבעיה היא עם חברות שמחפפות ולא טורחות לאייש את המשרה".
איך אתם יודעים שהמדווח עושה זאת בתום לב, ולא מתוך נקמנות או רצון לסגור חשבון עם הנהג?
רגב: "כל קצין רכב מזמן אליו את הנהג לבדיקת נכונות הדיווח. אנחנו מנחים את בעלי התפקידים שעובדים אתנו לא להתחיל להתווכח עם נהג שמכחיש את הדברים. ישנם מקרים שבהם בודקים את הדיווח לעומק ומגלים שהוא לא אמין - רכב שהתלוננו על נסיעה שלו בכביש החוף בכלל חנה באותו זמן בחניון החברה, או רכב שכביכול עשה עבירת תנועה בצפון ונמצא בכלל בדרום. יש מקרים כאלו, אבל הם מאוד זניחים".
מה הדיווח הכי הזוי שקיבלתם?
רגב: "הדיווח על החתול שיושב על צוואר הנהגת היה הכי מטורף שאני זוכר. בלי שום ספק".
והכי מרגש?
"מרגשים אותי מקרים שבהם אנחנו פשוט עוזרים לאנשים שלא היו יכולים למצוא פתרון, לולא אנו היינו שם עם המדבקה הקטנה שלנו ומספר הטלפון. זה יכול להיות דבר פשוט כמו תפיסת מקום חנייה פרטי של מישהו או חניית נכים, והמעורבות שלנו היא זו שעושה את ההבדל. אני חושב שזו גם זכות גדולה להיות במקום שבו אנו נמצאים, ובאמת לסייע ולעזור לאנשים. הנה דוגמה מאתמול: משאית פגעה בכלי רכב פרטי. לא היו נפגעים אבל הרכב הפרטי ניזוק ונהג המשאית לא רצה להחליף פרטים. הוא קילל את הנהג השני ואחר כך נסע מהמקום. נהג המכונית צלצל לפי המדבקה שעל המשאית, וברגע שנוצר קשר עם המוקד וראיתי את ההודעה - התערבתי ועזרתי לו לפתור את הבעיה. דברים מסוג זה קורים כל יום, וזו הרגשה נהדרת שאין לה שווה-ערך כספי".
החותכים בראש
בעוד אנשי 'תנועה נט' רואים בחזונם איך המדבקה מכסות את רכבי ישראל, ממגרות (חלקית לפחות) את תאונות הדרכים ובכלל מביאות שלום ארצי בכבישים, מסתבר שהציבור הישראלי נותר אדיש, אינו ממהר לשתף פעולה עם המוקדים הטלפוניים לדיווחי נהיגה. ממחקר שנערך לפני כמה חודשים בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה בעבור משרד התחבורה, עולה שרק שמונה אחוזים מהנהגים טורחים לחייג את המספר כשהם נתקלים בהתנהגות ראויה לדיווח. גם אלה המתקשרים יגיעו רק בעשירית מהמקרים לאדם שתפקידו להקשיב להם ולרשום את תלונתם. "הכללים לביצוע הנוהל פרוצים", אומרת פביאן סיקרון, שערכה את המחקר. "אין אכיפה מספקת של משרד התחבורה, וחלק מקציני הבטיחות כלל אינם מפעילים את הנוהל. כל עוד ההוראות אינן מבוצעות ברמה סבירה, קשה לומר עד כמה הן תורמות למאבק בתאונות הדרכים.
"למרות שהנוהל מחייב הקמת מוקד מיוחד לתלונות, מתוך שלושים מספרים שהתקשרנו אליהם רק בשלושה מקרים הגענו מיד לאדם שתפקידו לקבל תלונות על נהיגה מסוכנת. כשאין בעל תפקיד כזה, משך הזמן שנדרש כדי להסביר לאדם שעונה מי אתה בכלל ומה אתה רוצה לדווח, ומשך הזמן שלוקח עד שמעבירים אותך לאדם הנכון, הופכים את הדיווח למטרד מבחינת המתקשר".
סיקרון מספרת כי לפי מחקרה, התלונה השכיחה ביותר היא על רכב ש'חתך' רכב אחר. "למעלה מ- 20 אחוז מהתלונות הגיעו בגין הפעולה הזו, המסוכנת והמעצבנת כאחת. 14 אחוזים מתלוננים על נהג שמזגזג בין נתיבים, וכ-12 אחוזים על חנייה במקום אסור. אבל לא הכל שחור; שישה אחוזים מהפונים טרחו והתקשרו כדי לשבח נהיגה אדיבה.
"למרות מספרם הנמוך של המתקשרים למוקדים השונים, הופתענו לגלות שמרבית הציבור אינו מתנגד לנוהל ואף מתייחס אליו בחיוב. ציפיתי שתהיה התנגדות הרבה יותר גדולה, כי מדובר במעשה שיכול להיחשב כהלשנה", אומרת סיקרון, ומציינת שכדי שהשיטה תעבוד, חייבים ללוות אותה בקמפיין הסברתי נרחב ולקבוע תקן לביצוע ואכיפה ראויה. "אם במשרד התחבורה יחליטו להפוך את הנוהל לתקנה, יהיה צורך להקפיד על אכיפה מלאה בשטח".
דורון רגב רואה באור אחר את תוצאות המחקר; לדבריו, אפילו אם רק שמונה אחוזים מהנהגים טורחים להתקשר ולדווח, כבר מדובר בלמעלה מ-150 אלף שוטרים נוספים על הכביש, שבוחנים את הנהיגה של "המודבקים". במשרד התחבורה מסרו בתגובה למחקרה של סיקרון כי "לא נמצאה מובהקות מוחלטת לתרומה של המדבקה לנושא הבטיחות בדרכים. בהתאם לכך, אגף הרישוי שוקל האם להשאיר את הנושא בגדר נוהל וולונטרי ולא מחייב".
"מאוד מתסכל אותנו לשמוע במשך שנים שמחוסר תקציב אין אפשרות ליצור פיקוח על התנהגות הנהגים בכבישים", אומרים רגב וגבאי. "הבאנו רעיון שאינו עולה לאוצר המדינה גרוש ושעלותו לחברות זניחה. נשאר רק להפעיל את הנוהל שנקבע ולאוכפו כנדרש. התוצאות שהצטברו אצלנו מראות בצורה מפורשת על ירידה של 20 עד 50 אחוזים בתאונות כאשר השיטה מופעלת בצורה מקצועית. במשטרה ובמשרד התחבורה מסתכלים רק על מספר ההרוגים, אבל מה עם שיפור תרבות הנהיגה? מה לגבי מניעת תאונות דרכים שבהן יש פצועים? אלו לא שווים כמה שקלים בחודש?"
אפקט הפדיחה
בין המוקד לנהג נמצאים בדרך כלל קציני הרכב של החברה. מממלאי תפקיד מנהלי, שכולל פיקוח על הזמנת כלי רכב, בדיקות תקופתיות וכו', הם הפכו מאז הוצאת הנוהל למעין שוטרים פנימיים. יוסי טרוקמן, קצין רכב האחראי על קרוב ל-150 אוטובוסים, מהלל ומשבח את רעיון המדבקות. "אני אישית לא יכול לעקוב אחרי כל כלי רכב שנמצא תחתיי, ומבחינתי המדבקה פירושה עוד כמה עשרות אלפי עיניים מדי יום", הוא אומר.
מה אתה עושה כאשר מתקבלת תלונה?
"אני קורא לעובד, ובאופן רגוע מבקש ממנו הסבר. לפעמים יש לו הסבר משכנע, ולפעמים לא. מתוך התלונות שאני מקבל, 5-7 אחוזים הם תלונות שווא, לפי המקום שבו היה הרכב בעת קבלת המשוב. ב-15-20 מהמקרים הנהג שלנו צודק, ובשאר המקרים המדווחים צודקים".
מעבר לאזהרה, הנהגים נענשים?
"תלוי בסוג העבירה. קורה שנהג מקבל הרחקה מההגה לתקופה מסוימת. יש נהגים שאני מוריד מהכביש בעקבות דיווחים לכמה חודשים. תלוי בסוג העבירה. אין רחמנות על נהגים פושעים".
ומה יש לנהגים עצמם לומר? אוריאל, העובד בחברה שמייצרת ומשווקת מוצרים למטבח המקצועי ולתעשייה, נוסע מתוקף תפקידו ברכב החברה בכל רחבי הארץ. לדבריו, המדבקה לא משפיעה על איכות הנהיגה שלו. "הרבה יותר מחייבת אותי המדבקה בצדי הרכב, שעליה לוגו החברה. אני לא רוצה שיגידו 'נהג שלהם עקף, חתך, או עבר באדום'. יש לי מחויבות לשם של החברה".
נהגים אחרים שעמם שוחחנו ציינו בעיקר את הרגשת אי-הנעימות מול קצין הרכב. "פאדיחות שילשינו עלי", "לא נעים", "גם ככה צריך להגיד תודה שיש רכב חברה, אז אני נזהר שלא לקבל דיווחים שליליים", היו חלק מהתגובות.
יולי, נהגת קופצנית בפיז'ו כסופה השייכת לאחת מחברות הסלולר, אומרת שמספר הטלפון המוצמד למכוניתה מיתן את הנהיגה שלה. "אני יודעת שאני מה שקוראים 'נהגת שודים'. אני נוהגת בצורה מאוד אחראית, אבל לפעמים קצת מהר מדי. כששמו לי את המדבקה לא ייחסתי לה חשיבות, אבל כשיום אחד קצין הרכב בחברה זימן אותי אליו ושאל למה עקפתי בצורה מסוכנת יום קודם לכן, הייתי המומה. הרגשתי כאילו שמו לי על הגב מצלמה נסתרת שעוקבת אחרי כל מה שאני עושה. מאז אני בפירוש נזהרת הרבה יותר. נכון שגם אם ידווחו עלי שוב לא יעשו לי כלום, אבל עדיין זה מצב מאוד לא נעים".
